עברה עלינו שנה נוראה.
השנה עומדת להסתיים, המאורעות הנוראיים עוד איתנו. עודנו אבלים על המתים הרבים שנרצחו ביום הנורא ההוא ועל חללי כוחות הביטחון שנפלו במערכה. עודנו מלקקים את הפצעים ומייחלים להחלמה של הפצועים.
עודנו מצפים לשיבה הביתה של כל המפונים מבתיהם ועודנו נקרעים מדאגה וקוראים בקול הכי רם שאפשר לשובם של כל החטופים מתהומות הגיהינום עלי אדמות שבו הם שבויים כמעט שנה. ועדיין, מוכרחים להמשיך לנגן. אבל, מנגינה שקטה יותר ונטולת החגיגיות המסורתית. מסורת כן, חגיגה - פחות...בחרנו השנה במקום המיוחד הזה - קו התפר המחבר את חצרים ובארי. שתי קהילות ותיקות, מבוססות, שיתופיות. קו התפר הזה טוען את המושג ערבות הדדית וממלא אותו במשמעות רחבה. ערך הערבות ההדדית הוא מאבני היסוד של הקהילה הקיבוצית והוא מתייחס יותר לערבות פנים קהילתית, בין חברים וחברות באותה קהילה. מתוך הזמנים הקשים שאנחנו בעיצומם צומחת ערבות רחבה יותר, ערבות בין קהילות קיבוציות, ערבות שמרחיבה את הלב. המופעים של ההתגייסות, העזרה, האחריות והערבות הם רבים ומגוונים. מכל קצוות הקשת של החברה, לא רק הקיבוצית ולא רק הישראלית. בהמשך הערב נדגים חלק קטן מהמופעים האלה, חשוב לזכור ולהזכיר שמדובר במדגם ושהתופעה הרבה יותר רחבה.
בהתאם למה שאמרתי בפתח הדברים, מן הכותרת של האירוע הזה הוסרה המילה חגיגה.
אנחנו מקדישים את האירוע להוקרה, להערכה, לתפילה לחזרת החטופים, להחלמת הפצועים ולשובם של המפונים לבתיהם בבטחה.
